ביאור שטיינזלץ על פסחים כ״ח

1 חזר ר' יהודה ודנו דין אחר: נותר ישנו בכלל איסור "בל תותירו", שהרי עיקר איסורו ממה שעברו והותירוהו אחר זמן אכילתו, וחמץ הריהו ב"בל תותירו", שהרי לאחר זמן איסור אכילתו הוא ב"בל יראה ובל ימצא". מה נותר דינו בשריפה — אף חמץ דינו בשריפה.

2 אמרו לו: אם כן, אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק, לדבריך לפי שיטתך שלך. במסכת תמורה לד,א יוכיחו שהן ב"בל תותירו" שאסור להותיר מהם לאחר זמנם. שאנו אומרים דינם של אלו בשריפה, ואתה אומר שאשם תלוי בקבורה! שתק ר' יהודה ולא מצא תשובה לדבר.

3 אמר רב יוסף: היינו דאמרי אינשי זהו מה שאומרים אנשים כפתגם עממי: כפא דחטא נגרא — בגווה נשרוף חרדלא הכף שעשה הנגר — בתוכה ישרפנו החרדל, שאדם גורם רעה לעצמו על ידי מעשיו שלו. שהרי ההוכחה החותכת כנגד ר' יהודה באה לו מדבריו שלו.

4 פתגם עממי אחר אמר אביי: סדנא בסדני יתיב, מדויל ידיה משתלים עושה הסד בסד הוא יושב, שמגמול ידיו שלו משתלם עונשו.

5 ורבא אמר כפתגם אחר: גירא בגירי מקטיל, מדויל ידיה משתלים עושה החיצים בחיציו הוא נהרג, מגמול ידו משתלם עונשו.

6 א שנינו במשנה: וחכמים אומרים שחמץ אפשר לבערו בדרכים שונות: מפרר וזורה לרוח ומטיל לים. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: היכי קאמר כיצד אמר, למה התכוון, האם כוונת דבריהם היא: מפרר וזורה לרוח, וכן דוקא מפרר ומטיל לים. או דילמא שמא יש להבין: מפרר וזורה לרוח, אבל מטיל לים בעיניה בעינו, שיכול לזרוק את החמץ לים כמות שהוא ואינו צריך לפררו תחילה. ותנן נמי ושנינו גם כן במשנה לגבי עבודה זרה כי האי גוונא כעין זה ר' יוסי אומר: שוחק עבודה זרה וזורה לרוח, או מטיל לים, ואיבעיא להו ונשאלה להם ללומדים אף שם: היכי קאמר כיצד אמר, למה התכוון? האם שוחק וזורה לרוח, ושוחק ומטיל לים. או שמא שוחק וזורה לרוח, אבל מטיל לים בעיניה בעינו.

7 אמר רבה: מסתברא מסתבר עבודה זרה שלים המלח קא אזלא הולכת מושלכת שם — לא בעי צריכה שחיקה, שכן לא יבואו להוציאה משם ולהשתמש בה. חמץ שלשאר הנהרות קאזיל הוא הולך ונזרק — בעי צריך פירור. אמר ליה לו רב יוסף: אדרבא, איפכא מסתברא ההיפך הוא המסתבר, עבודה זרה שלרוב היא לא ממיסה נמסה שהרי עשויה היא בדרך כלל מחומר מוצק, בעי צריכה שחיקה. חמץ דממיס שהוא נמס במים — לא בעי צריך פירור ונמס מעצמו.

8 תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטת רבה, תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטת רב יוסף. כיצד, תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטת רבה: היה אדם מהלך במדבר וחמץ בידו, והגיע זמן הפסח — מפרר וזורה את החמץ לרוח. היה מהלך בספינה — מפרר את החמץ ומטיל לים. וכן תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטת רב יוסף: היה מהלך במדבר ומצא עבודה זרה — שוחק וזורה לרוח. היה מהלך בספינה — שוחק ומטיל לים.

9 ומעירים: שחיקה שבברייתא אחת קשיא קשה לרבה, שלדעתו עבודה זרה המושלכת לים אינה צריכה שחיקה. פירור חמץ שבברייתא אחרת קשיא קשה לרב יוסף. ומשיבים: שחיקה לרבה לא קשיא קשה, הא כאן שאינו צריך לשחוק — כשזורק לים המלח, הא כאן שצריך לשחוק כשנוסע בספינה — וזורק לשאר נהרות. וכן פירור לרב יוסף לא קשיא קשה, הא כאן — בחיטי בשק חיטים שהחמיצו שצריך להוציאם מן השק לפררם ולפזרם על פני המים, הא כאן — בנהמא בלחם, כיון שזרקו לים הריהו נמס, ואינו צריך לפררו עוד.

10 ב משנה חמץ של גוי שעבר עליו הפסח — מותר בהנאה לישראל, ואילו חמץ של ישראל שנשאר חמץ ברשותו לאחר הפסח — אסור בהנאה, שנאמר: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבולך" שמות יג, ז.

11 ג גמרא תחילה שואלים: מני מתניתין כשיטת מי היא משנתנו? לא כשיטת ר' יהודה ולא כשיטת ר' שמעון ולא כשיטת ר' יוסי הגלילי. ומבררים: מאי מה היא אותה הלכה בה נשנו שיטותיהם של חכמים אלה, ומה הן שיטות אלו שהזכרנו תחילה? ומסבירים: דתניא ששנינו בברייתא: חמץ בין לפני זמנו מחצות ערב פסח עד הערב, בין לאחר זמנו משעבר הפסח — עובר עליו אם אוכלו רק בלאו איסור לא תעשה. תוך זמנו בימי הפסח עצמו אם אוכלו — עובר עליו גם בלאו וגם נענש בכרת, אלו דברי ר' יהודה.

12 ר' שמעון אומר: חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו — אינו עובר עליו בלא כלום, ואין בו איסור הנאה כלל. תוך זמנו — עובר עליו כמפורש בתורה בכרת ובלאו, ומשעה שאסור באכילה מחצות ערב פסח אסור בהנאה, ומעירים: במשפט זה אתאן לתנא קמא באנו לתנא הראשון, שמשפט זה אינו כשיטת ר' שמעון אלא לדעת ר' יהודה הוא. ור' יוסי הגלילי אומר: תמה על עצמך, היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה! שהוא חולק על עיקרה של ההנחה שחמץ אסור בהנאה אפילו בכל שבעת ימי הפסח.

13 ומכאן באים לדון בבעיה קרובה: מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה בערב פסח שהוא עובר בלא תעשה — שנאמר "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם, לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, לחם עוני" דברים טז, ב— ג. ולמד מכאן שמזמן ששוחטים את קרבן הפסח משעת הצהריים של יום ארבעה עשר בניסן, אסורה אכילת החמץ, אלו דברי ר' יהודה.

14 אמר לו ר' שמעון: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות", שהכתוב קשר את אכילת המצות עם איסור החמץ, ולדעתך יש לאכול מצות עוד ביום ארבעה עשר בניסן! אם כן מה תלמוד לומר "לא תאכל עליו חמץ", יש לדייק ממנו כך: בשעה שישנו במצוות עשה של קום אכול מצה — ישנו גם באיסור בל תאכל חמץ, ובשעה שאינו בקום אכול מצה — אינו בבל תאכל חמץ.

15 ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של ר' יהודה שאיננו מקבל דחיה זו? ומסבירים: לדעתו תלתא קראי כתיבי שלושה מקראות כתובים כאן: נאמר "ולא יאכל חמץ" שמות יג, ג, ונאמר "כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות" שמות יב, כ, ונאמר "לא תאכל עליו חמץ" דברים טז, ג. חד פסוק אחד בא ללמד שיש איסור חמץ לפני זמנו בערב פסח, וחד ופסוק אחד בא לומר שישנו גם לאחר זמנו לאחר שעבר עליו הפסח, וחד ופסוק אחד בא ללמד לתוך זמנו.

16 ושואלים: אם כן, ור' שמעון כיצד הוא מבין כתובים אלה? ומשיבים: חד פסוק אחד — לתוך זמנו, ופסוק זה שנאמר בו "כל מחמצת לא תאכלו "— מבעי ליה נחוץ לו לכדתניא לכמו ששנינו בברייתא אחרת: אין לי אלא חמץ אסור כשנתחמץ מאליו מחמת ששהה והחמיץ מעצמו, ואולם דבר שהחמיץ מחמת דבר אחר, מנין שהוא בכלל חמץ? תלמוד לומר: "כל מחמצת לא תאכלו" משמע לאסור כל שיש בו צד חימוץ, בין מעצמו בין מאחרים.

17 ואילו "ולא יאכל חמץ" — מבעי ליה נחוץ לו ללמוד ממנו ענין אחר לכדתניא לכמו ששנינו בברייתא, ר' יוסי הגלילי אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג כלומר, שלא נהגו בו איסור אלא יום אחד בלבד — תלמוד לומר "לא יאכל חמץ", ונאמר בפסוק שסמיך ליה סמוך לו הבא אחריו "היום אתם יצאים בחודש האביב" שמות יג, ד, שאיסור אכילת חמץ בפסח מצרים חל באותו יום בלבד.

18 ושואלים: ור' יהודה חמץ שמחמת דבר אחר מנא ליה מנין לו שהוא אסור? ומשיבים: מדאפקיה רחמנא מכיון שהוציאו הכתוב בלשון מחמצת אין אנו צריכים לריבוי בפסוק מיוחד, והדבר נלמד מלשון זו.

19 ושואלים: ודבר זה שאמר ר' יוסי הגלילי בענין פסח מצרים מנא ליה מנין לו לר' יהודה? שהרי מפסוק זה למד הלכה אחרת! ומשיבים: אי בעית אימא מדסמיך ליה אם תרצה אמור מכיון שנסמך לו "היום", ולדעתו לא כל הפסוק נאמר לצורך זה, אלא דבר זה נלמד אגב סמיכותו של פסוק אחר. אי בעית אימא אם תרצה אמור ר' יהודה סמוכין לא דריש דורש. ששיטתו בכלל היא שאין לומדים מסמיכות המקראות, אלא במקרים מיוחדים. ובאמת ר' יהודה אינו מקבל את שיטת ר' יוסי הגלילי וסבור שבפסח מצרים היה איסור חמץ כל שבעת ימים.

20 א אמר מר החכם בברייתא שהבאנו: ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה — שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ", אלו דברי ר' יהודה. אמר לו ר' שמעון: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות", שסמך זמן איסור אכילת חמץ לזמן אכילת מצה.

21 ושואלים: ור' יהודה הלוא שפיר קאמר ליה יפה אמר לו ר' שמעון, וכיצד יכול הוא להביא ראיה מפסוק זה? ומשיבים: ור' יהודה אמר לך יכול היה לומר לך שכך יש להבין את הדברים: ההוא אותו הקשר בין איסור חמץ לאכילת מצה — לקובעו חובה אפילו בזמן הזה הוא דאתא שבא. שהרי יכולנו לחשוב שלאחר חורבן הבית, כשאין קרבן פסח, שוב אין גם חובת אכילת מצה. על כן מצרף הכתוב את מצות המצה עם איסור החמץ, לומר: כשם שאסורים באכילת חמץ בזמן הזה, כן גם חייבים באכילת מצה.

22 ושואלים: ור' שמעון לקובעו חובה בזמן הזה מנא ליה מנין לו? ומשיבים: נפקא ליה יוצא לו דבר זה מכתוב מפורש שנאמר בו "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחודש בערב" שמות יב, יח, הרי שחובת מצה קשורה בזמן מסויים ולא רק בקרבן הפסח. ור' יהודה, שאינו למד דבר זה מכאן, מיבעי ליה נחוץ, לו פסוק זה ללמדנו חיובו של מי שהוא טמא או שהיה בדרך רחוקה, שאינו יכול להקריב את הפסח בזמנו. סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר הואיל ובפסח לא יאכל, מצה ומרור נמי גם כן לא ניכול לא יאכל. לכן קא משמע לן השמיע לנו שאף הוא חייב במצה.

23 ומצד שני, ור' שמעון טוען כי מי שהיה טמא ושהיה בדרך רחוקה לא איצטריך קרא צריך כתוב מיוחד ללמד שחייבים באכילת מצה, משום שהוא לא גרע גרוע מערל ובן נכר. שהרי נאמר בקרבן הפסח: "וכל ערל לא יאכל בו" שמות יב, מח, ומן ההדגשה "בו" אנו מדייקים: בקרבן הפסח בלבד הוא אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ובמרור. ושואלים: ור' יהודה, מה אומר הוא כנגד טענה זו? ומשיבים: לדעתו כתיב בהאי וכתיב בהאי כתוב בזה וכתוב בזה שפירש הכתוב גם לדין טמא ושהיה בדרך רחוקה וגם לדין ערל ובן נכר החייבים מכל מקום במצה ומרור.

24 ב מעתה לאחר בירור שיטות ר' יהודה, ר' שמעון ור' יוסי הגלילי, שואלים: מני מתניתין כשיטת מי היא משנתנו? אי אם תאמר שהיא כר' יהודה — הלוא ר' יהודה חמץ סתמא סתם קאמר אמר משמע, אפילו חמץ של גוי אסור בהנאה בפסח, שלא כמשנתנו, ואי ואם כשיטת ר' שמעון